פרשתינו אמור, מכונה בפי חז”ל בשם “פרשת המועדות”. הפרשה הזו מציגה את “לוח השנה” של מועדי ישראל. התורה פותחת עם מצות השבת, ממשיכה עם חג הפסח, ימי העומר וחג השבועות, ואחריהם באים מועדי החודש השביעי – ראש השנה, כיפור וסוכות.
מפני חשיבותה של הפרשה, אנו קוראים אותה גם השבוע, בפסח ואף בסוכות.
הפרשה אינה מציגה רק רשימה של מועדי ישראל, אלא מצווה בדבר חשוב ובסיסי: לקבוע ולסדר את לוח השנה. כלומר, לקדש את ראשי החדשים כדי שנדע את התאריך שבו חלים החגים. רש”י כג,ד: “אלה מועדי ה’ מקראי קדש אשר תקרא” -מדבר בקידוש החודש.
התורה פותחת עם הכותרת “אלה מועדי ה’ אשר תקראו אותם מקראי קודש” – אבל ממשיכה עם יום השבת: “ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש”, שבת נקבעה על ידי ה’ באופן קבוע ביום השביעי, רק אחריה מתחילה למנות את החגים.
נשאלת השאלה מדוע מוזכרת השבת בפרשה זו? מהו הקשר של השבת למועדים שנקבעו על ידי חז”ל ?
רש”י: “מה ענין שבת אצל מועדות? שכל המחלל את המועדות, מעלים עליו כאילו חילל את השבתות”.
התורה מזכירה את השבת, כדי ללמוד מהחומרא שלה על המועדות. אדם עלול להתייחס בכבוד אל השבת שהתקדשה על ידי ה’, אך לזלזל במועדים שהתקדשו על ידי ישראל. לכן התורה פותחת את פרשת המועדות עם השבת, כדי לומר שהמועדות דומים לשבת ומי שמחלל אותם כאילו חילל את השבת.
בכך גם רומזת התורה שהשבת יותר חמורה אפילו מיום טוב. והדבר בולט בכמה ענינים:
שבת התקדשה על ידי הקב”ה, ואילו הימים טובים מתקדשים על ידי ישראל.
בשבת נצטווינו גם ב”שביתה” וגם ב”מנוחה“, כמו שנאמר: “וביום השביעי שבת לה’ אלקיך … וינח ביום השביעי”, ואילו ביום טוב מצווה רק בשביתה ממלאכה ולא הוזכרה “מנוחה”.
בשבת אסור לעשות כל מלאכה, ואילו ביום טוב מותר להכין אוכל לסעודות החג, כמו שנאמר (שמות יב,טז): “כל מלאכה לא יעשה בהם, אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם“.
במוצאי שבת מריחים בשמים, “כדי להשיב את הנפש שהיא דואבת ליציאת השבת, בשביל הנשמה היתרה שהלכה. לפיכך מיישבים ומשמחים אותה בריח טוב” ואילו במוצאי יום טוב אין מריחים בבשמים.
מטרת השבת: לשלוף אותנו מעולם החומר. לפרוק עול של פרנסה ואת המרדף אחרי מקח וממכר ולחדש את חיי הרוח.
ביום השבת, האדם הוא בבחינת ‘אורח‘ [בעולם הזה], וע”י שביום השבת נמצאים במעמד ומצב של אורח, פועלת ההתעלות הזו על ימות החול, שגם בהם יהיה הרגש של התעלות, והיינו שגם בשעה שעוסק בעניניו הגשמיים, לא יהיה שקוע בהם לגמרי.
לפי היסוד הזה, אפשר להבין היטב מדוע הוזכרה השבת קודם לחגים: היות שהשבת היא יום עילאי של ה’, שבו התעלה לחלוטין מהתעסקות עם עניני העולם, ניתן גם לנו הכח הבלתי טבעי – להתרחק מעניני העולם ולחוש מנוחה גמורה “כאילו כל מלאכתך עשויה”.
מאחר ויום טוב, לעומת זאת, הוא בעל הארה רוחנית נמוכה יותר, בהיותו מתקדש על ידינו, עלולים לחשוב שאין אנו מחויבים בשמירתו כראוי. באה התורה ומזכירה לנו כיצד עלינו להתנהל גם בחגי ישראל.
המועדים שתיקנו לנו חז”ל מייצגים את ה רצון שלנו להתעלות מעל חיי היום יום , בדומה לשבת שניתנה לנו מבורא עולם ומייצגת את מנוחת הנפש ואת מנוחת הגוף, כך גם מועדי ישראל נתקנו בכדי שנצליח לחוש את תחושת החיבור אל עולם של קדושה.
לפי היסוד הזה, מובנים היטב האיסורים הרבים של שבת. השאיפה היא, להרחיק אותנו מכל ענין של עשיה גשמית. כך נוכל להיות בטוחים שהאדם יזנח את המרדף אחרי הגשמי ויתעלה לעולם של רוח.
שבת שלום ומבורך
הרב יעקב סוסי
