בפרשתנו אנו קוראים על מצוות שמיטה: “כי תבואו אל הארץ ושבתה הארץ שבת לה'”. כשם שבכל שבוע יהודי צריך לשבות ממלאכתו ולעשות “שבת לה'”, כך גם בארץ ישראל הארץ (אדמה) צריכה לשבות אחת לשבע שנים.

התורה הנחילה לעולם את המושג “שנת שבתון” וזאת למעשה מצווה לא קלה. החקלאי מחזיק ברשותו שדה או כרם, שמהם הוא מפיק את פרנסתו והוא משקיע אפוא את כל אונו והונו בנחלתו במשך שש שנים. בשנה השביעית-שנת שמיטה נאסר עליו לעבוד את האדמה. יתרה מזו, לא זו בלבד שאסור לו לעבוד, אלא האדמה בכלל לא שייכת לו. עליו להפקיר את שדותיו ובמשך כל השנה אין לו שום בעלות עליהם. כל אדם יכול לבוא ולקחת מהיבול שגודל בשדה.

בשנת השמיטה החקלאי יתפרנס מהתפוקה של השנים הקודמות, ובמקום לעבוד עליו להקדיש את השנה הזאת ללימוד התורה. כשם שביום השבת אנחנו שובתים מכל מלאכה ומקדישים את היום הזה לצרכים הרוחניים שלנו, לתורה ולתפילה, כך גם “שבת הארץ” מטרתה היא שעובדי האדמה ינצלו את זמנם ללימוד התורה.

הפרשה ממשיכה ומלמדת אותנו מושג נוסף שכולנו מכירים, אבל לא כולם יודעים שהוא מגיע מהתורה: היובל.

אחרי שמקיימים את מצות שמיטה “שבע שבתות שנים”, דהיינו שבע פעמים, שהם אחרי 49 שנה, אנו מגיעים לשנת החמישים. גם אז צוונו: “וקדשתם את שנת החמישים יובל היא תהיה לכם”, כלומר גם בשנת היובל אסור לזרוע ולקצור בדיוק כמו בשנת השמיטה.

כשמגיעה שנת היובל הרי שהניסיון בו נדרשים לעמוד החקלאיים קשה שבעתיים, משום ששביתתם מעבודתם נמשכת לא שנה אחת אלא שנתיים רצופות. בשנה הארבעים ותשע שהיא שנת השמיטה וכן בשנה שלאחריה – שנת היובל.

מצוות השמיטה הינה מצווה מהתורה, שהיו מחויבים בקיומה כל זמן שבית המקדש היה קיים. אחרי חורבנו, לא נשמר עוד החיוב לקיימה, אלא שחכמים תיקנו שימשיכו לקיימה כדי שלא תשכח מצות שמיטה מישראל. בשונה מכך, מצוות היובל אינה נהוגה כיום כלל ועיקר.

נשאלת אפוא השאלה, מדוע באמת חכמים לא התקינו את המשך קיום מצות היובל כל חמישים שנה? מה נשתנה דינו של ה’יובל’ מדינו של ה’שמיטה’?

התוספות במסכת גיטין(לו, ב) מבארת – “משום דאין רוב צבור יכולין לעמוד בה ליאסר בעבודת הקרקע שני שנים רצופות”.

כלומר, חכמים לא תיקנו תקנות שאנשים לא יהיו מסוגלים לעמוד בהם, כמו לשבות שנתיים רצופות מעבודת השדות. לפיכך חכמים בחרו לתקן את מצות שמיטה ולא יובל.

בדומה לטעם שבתקנות החכמים, ביחס למצוות היובל, כך גם ביחס לתקנות הקשורות בחגים. אנחנו עומדים לפני חג השבועות, ובארץ יחגגו את החג רק במשך יום אחד, אבל בחו”ל החג נמשך יומיים וכך בכל חג וחג וזאת משום שחכמים התקינו מצד ספק את ה”יום טוב של גלויות”. הטעם לכך הוא שבמקומות מרוחקים מירושלים, היה חשש שהשליחים לא יספיקו להגיע עד ה”יום טוב”. לפיכך, תיקנו חז”ל שיעשו יום נוסף לחג, בתור ספק יום טוב, וינהגו בו ככל דיני יום טוב רגיל. כך גם אם טעו ביום, עדיין יקיימו את דיני החג בזמנם. יוצא דופן הוא יום הכיפורים משום שזוהי גזירה שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה. מאחר ואי אפשר לצום במשך יומיים חכמים “העמידו הדבר על דין תורה” ותיקנו שיש לקיימו במשך יום אחד בלבד בכל העולם כולו.

לסיכום, במדרש מובא המשפט: “אינו מבקש אלא לפי כוחן” (במדב”ר פי”ב ג). מכאן ניתן ללמוד דבר ברור והוא שאם הקב”ה מבקש מיהודי לעשות משהו, הרי שהוא נותן לו את הכוחות והאפשרויות לקיים את הדברים. כאשר התורה מורה ליהודי לעשות מצווה כלשהי, הרי זה בוודאי דבר שהוא יכול ומסוגל לעמוד בזה, שכן אם המצווה הזאת הייתה מעבר לכוחותיו התורה וחכמים לא היו מצווים עליו לעשות זאת.

שבת שלום ומבורך

הרב יעקב סוסי