פרשת בהעלותך מתייחסת לסוגיית פרישה גילאית מעבודה בצורה מגובשת ומקיפה. למעשה, התורה היא המקום הראשון בהיסטוריה שעושה סדר בסוגיה.במדבר ח: מבן חמש ועשרים שנה ומעלה יבוא לצבוא צבא בעבודת אוהל מועד: ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבדה ולא יעבד עוד.

מצד אחד, התורה ממציאה את מושג הפרישה לפי גיל. אנו קוראים כאן בפעם הראשונה שיש קץ לגיל העבודה ועובד הופך להיות לא מתאים למקום עבודתו בגיל מסוים. הנושא כאן הוא בני משפחות הלויים שסייעו לכוהנים בעבודת המשכן: הלויים היו נושאים את חלקי המשכן, שרים ומנגנים בעת עבודת הקרבנות על המזבח, וכן שומרים על בית המקדש לאות כבוד. התורה קובעת שיש קץ מסוים לגיל העבודה: חמישים שנה.

מצד שני, בפרשת השבוע מודגשההיפך הגמור: למעשה, אין פרישה מעבודה, אין דבר כזה. הלוי לא מפסיק לעבוד לעולם (כל עוד גופו מסוגל לכך), יש רקהסבה מתפקיד לתפקיד. הלוי עוזב את משא הכלים בכתף, שהיא מלאכה פיזית שבוודאי אינה מתאימה לאדם אחרי גיל 50 באותם ימים , אך ממשיך"לשרת את אחיו באוהל מועד לשמור משמרת". זאת הסיבה שהתורה חוזרת פעמיים: "ולא יעבוד עוד … ועבודה לא יעבוד", להדגיש שהוא רק לא עובד "עבודה" פיזית, אך ממשיך לעשות מלאכה אחרת.

אחרי גיל חמישים, עבודת הלויהיא קודם כל להדריך את הצעירים מניסיונו ולהוות עבורם מקור של השראה. כך קובעת המשנה באבות: "בן חמישים לעצה" ומבאר שהכוונה היא למעבר הלויים מנשיאה בכתף למתן עצה ללויים הצעירים.

שתי נקודות חשובות מודגשות כאן: א. בדומה לעבודת הנשיאה, גם השירה בפה נפגמת עם הגיל, אבל המודל הוא תפקודי-אישי ולא גילאי. הוי אומר שהלוי פורש בהתאם לחולשת קולו האישית ולא בגיל קבוע כשיתכן שהוא עוד במיטבו. ב. גם אחר כך, הוא רק עובר בתוך המפעל לתחום אחר, קל יותר וממשיך לעבוד עד הרגע האחרון שהוא מסוגל לכךבתור שוער.

למדנו כי המודל היהודי  מבארלא רק שהפרישה היא תפקודית-אישית ולא גילאית, אלא יותר מכך: עובד אינו מסיים לעולם את עבודתו. העבודה היא חיינו. כשאינו יכול לשיר, עובר לעבודה אחרת בתוך המפעלשמתאימה לו.

בהקשר ישיר לענייננו, חז"ל אמרו דברים קשים: הבטלה והשעמום הםמקור החולי, הם שומטים את הכבוד והערך שרוחש האדם לעצמו. ובמילים אחרות: הבטלה מקצרת חלילה את חייו של האדם.

נאמר זאת כך: זה לא שאנשים מפסיקים לעבוד כי הם מזדקנים, להיפך, הם מזדקנים כי הם מפסיקים לעבוד. החיים נועדו עבור העבודה!. החיים הם משימה וכל רגע שאנחנו פה בעולם – הוא עוד רגע של עבודה המוטלת עלינו. בלי לעבוד – החיים הם חסרי ייעוד.

למרות כל האמור, מציאות החיים בעולם כיום היא שעובדים כן נקראים לצאת לפנסיה. וכיון שכל דבר הוא בהשגחה פרטית וצריך למצוא את הטוב בכל מצב, יש לומר שגם המצב הזה מכוון משמים.והתורה רוצה לרמוז כי העשור השביעי (ואילך) אמור להיות מוקדש לגמרי לחלק הרוחני של החיים, בזמן ללימוד תורה וקיום מצוות.העשרת הידע והרחבת אופקים בתחומי עניין שונים .

שבת שלום ומבורך

הרב יעקב סוסי