במדבר תשע"ז

בפרשתינו ה' ציווה את משה לקחת את אהרן ואת כל שנים עשר הנשיאים, לעבור בין האוהלים ולספור את מספר האנשים הגרים בהם. רש"י מבאר כי היה זה ביטוי של חביבות לעם ישראל, כמו אדם המונה חפץ יקר וחשוב אצלו.

בפרשה מודגש כי המניין לא היה כללי לכל העם. אלא כל שבט נמנה לפרטיו, אחרי כן ישנו תיאור של סדר החניה במדבר וכל שבט חנה לבדו והיה לו דגל משלו שביטא את הייחודיות שלו.

המשכן עמד באמצע, מסביבו חנו משפחות הלויים, ומסביבם חנו כל עם ישראל. כל צד היה מכונה בשם "מחנה" וחנו בו שלושה שבטים. ביחד בכל ארבעת הצדדים – המחנות, חנו כל 12 השבטים עם הדגלים מעליהם.

לכאורה, מדוע אי אפשר להיות עם אחד, "עם ישראל", ללא החלוקה של שבטים, מחנות ומשפחות?

מאחר וכולם חיוניים לצורך קיומו של עם ישראל, ואין לאחד חשיבות על השני. לכן עם ישראל צריך בתוכו את כל סוגי האנשים, של ידענים ושל סוחרים, של אנשי תיאוריה ושל אנשי מעשה.

מחד, עשויה לעלות המחשבה כי כולם צריכים לעשות אותו הדבר: יהיה מי שיטען מצד אחד כי כולם צריכים ללמוד ויהיה מי שיטען מצד אחר כי כולם צריכים לשלב תורה עם דרך ארץ. מאידך, המסר של השבטיות הוא שאנחנו שונים זה מזה. כך בדיוק צריך להיות.

המצוה לשמר את השבטיות, היא קריאה לשמר את השונות בינינו. כלומר, את התכונות האישיות הייחודיות של כל אחד, כך עם ישראל מגיע לשלמות אמיתית של התורה עם דרך ארץ. כל יחיד יכול לבטא את עצמו בהתאם למקומו.

האחדות בפרשתינו נובעת מהיכולת של עם ישראל להכיר במעלותיו ותרומתו האישית של כל אחד לטובת הכלל.

שבת שלום ומבורך

הרב יעקב סוסי