בפרשתנו משה רבנו אומר את אחת משתי הפרשיות החשובות ביהדות. ישנן רק שתי פרשיות שיהודי מחויב לקבוע אותן על פתחי הדלתות כדי לזכור את הנאמר בהן בכל פעם שיוצא מהבית או נכנס אליו (וכן להניחן בכל בוקר על הראש ועל הלב על ידי התפילין). בשבוע שעבר קראנו את הפרשה הראשונה – "שמע ישראל" והשבוע לומדים את השנייה: "והיה אם שמוע".
הפרשה הראשונה עוסקת בחובת "קבלת עול מלכות שמים", ואילו הפרשה השנייה מוסיפה את חובת קיום המצוות ואת שכרן של המצוות. הפרשה האחרונה מוסיפה כי לא רק חובה לקיים את מצוות ה', אלא גם בהחלט כדאי. משה רבנו רואה צורך להדגיש כי פשוט משתלם להיות יהודי. הקב"ה משלם לאוהביו, בבריאות ובנחת, באושר ובעושר.
מההקשר בין קיום מצוות לקבלת שכר שמבטיח משה בפרשה והי ה אם שמוע.
מצד אחד, כך הם פשטות דברי התורה: "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי … ונתתי גשמיכם בעתם ואספת דגנך". מצד שני, אנו לא זוכים לראות את הדברים מתקיימים במוחש ולא כל צדיק הוא עשיר, כמו שלא כל רשע הוא אביון.
הרמב"ם, מעניק תירוץ והוא בעל משמעות רבה לחיינו. מעורר את תשומת הלב לאחת המשניות המפורסמות ביותר שאנו מזכירים אותה מדי בוקר בברכות השחר.
ברכות השחר (לפי שבת קכז): אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא … כיבוד אב ואם וגמילות חסדים והשכמת בית המדרש שחרית וערבית והכנסת אורחים וביקור חולים והכנסת כלה והלווית המת ועיון תפילה והבאת שלום בין אדם לחברו ותלמוד תורה כנגד כולם.
נשים לב: חז"ל הציגו כאן קבוצת מצוות ייחודית שהשכר עליה מגיע כבר בעולם הזה – אך מה מייחד את המצוות הללו? אדרבה, לא מדובר כאן במצוות החמורות בתורה? כמה מהן (לכמה דעות) הן רק מצוות מדרבנן, כמו הכנסת כלה והלווית המת?
התשובה היא שהמצוות הללו הן מצוות חברתיות, בין אדם לחברו ועניינן להפוך את החיים בעולם לנעימים יותר. ולכן מבטיחה התורה עליהן שכר כבר בעולם הזה.
הרעיון הוא, שהשכר האלוקי פועל באופן של מדה כנגד מדה: מה שאדם נותן זה מה שהוא מקבל. כאשר אדם מכניס כלה ומבקר חולים ובכך גורם לחברו לחיות יותר שנים בעולם, ה' מחזיר לו באותו מטבע ומשיב לו באריכות ימים בעולם הזה. ואילו כאשר מקיימים מצווה רוחנית כמו הנחת תפילין ופועלים ייחודיים רוחניים למעלה – הנשמה תזכה לחוות אותם בעולם ההוא.
שבת שלום ומבורך
הרב יעקב סוסי
