אירוע מסתורי שהתרחש לפני קרוב לאלפיים שנה והפך את תקופת הימים הללו לימי אבל וצער: מותם של 24 אלף תלמידי רבי עקיבא. במשך ל"ג ימים בין פסח לעצרת לא מתחתנים, לא מסתפרים וממעטים בשמיעת מוסיקה. הכול כביטוי אבל על טרגדיה חמורה מלפני 1900 שנה.

רבי עקיבא שהגמרא מכנה אותו בשם 'אבי התורה שבעל פה', גדול הדרשנים של התורה ולכן תלמידיו היו האליטה הרוחנית והתורנית בעם ישראל. והנה הישיבה שלו כולה, על 24 אלף תלמידיה הגדולים,הפכה בימים ספורים למערת קבורה.

הגמרא נוקטת שהטעם הוא : "מפני שלא נהגו כבוד זה בזה".

כיצד מכל הישיבות לאורך ההיסטוריה, זה קרה דווקא בישיבתו של רבי עקיבא?הרי המשפט המפורסם ביותר שלו הוא: "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה".

העניין הוא, איפה שיש אנשים – ישנם חילוקי דעות, ככה זה טבע העולם. "כשם שאין פרצופיהם שווים כך אין דעותיהם שוות".

חז"ל סברו שאין שום פסול בוויכוח. הוא נובע מהבדלי אופי וגישות ואין בו שום דבר רע. חז"ל הפגינו בכל רוחם ונפשם את הערכתם לוויכוח. אם נסכם במשפט אחד את מבנה התלמוד כולו הוא:אנא, העריכו דעה שונה. חז"ל לא ראו בוויכוח רק עובדה קיימת, אלא סברו שבלעדיו אי אפשר להתקדם.

היהדות צמחה דרך מוסד המחלוקת, הפלוגתא. בית הלל ובית שמאי, רבי עקיבא ורבי ישמעאל, אביי ורבא – כולם היו זוגות שהתווכחו וככה הביאו את ארון הספרים היהודי אל ממדיו המרשימים.

אולם אצל תלמידי רבי עקיבא אירע ההיפך הגמור. הם הפכו את הוויכוח התורני למריבה. במקום להעריך את הדעה השונה – הם נפגעו ממנה. חמור מכך וזאת הנקודה העיקרית: הם פירשו את הדעה השונה כחטא! כמו קלות דעת, כמו חוסר יראת שמים, כמו חוסר אכפתיות. וכאן הוויכוח הפך למריבה נוראה. הם כבר לא התווכחו, הם שללו האחד את השני.

"ההבדל בין וויכוח למריבה הוא, שבוויכוח שוללים את הנאמר ובמריבה את האומר". זה השלב בו הוויכוח הופך לפילוג.

דווקא בבית מדרשו של רבי עקיבא, התפרק מוסד המחלוקת שהוא גאוותה של היהדות. התלמידים שכחו איך להתווכח ובמקום להעריך דעה שונה –תקפו אותה עם כל העוצמה.במקום לחפש "אחדות" – תלמידי רבי עקיבא תבעו "אחידות".

אך האמת היא הפוכה: לא כל מי שחולק עליך – שונא אותך, ויתרה מזו: אדם חכם יודע להעריך דעה שונה ומחפש דווקא את סיעור המוחות.

בספר "מדרש שמואל" מבואר: בלי וויכוח – אי אפשר להגיע לחקר האמת. דעה שונה היא לא טרגדיה, היא המסלול אל גילוי האמת. ולכן לעיתים בלי מחלוקת לא נוכל להיות בטוחים כי ירדנו אל שורש העניין.

אם כן, תלמידי רבי עקיבא טעו בהבנת השונות ביניהם, הגמרא אומרת כי "הם לא נהגו כבוד זה בזה". כלומר, לא הייתה חסרה ביניהם "אהבה" אחד לשני, אלא דווקא "כבוד".

דווקא האהבה גרמה לכך שכל אחד ישתלט על המרחב ולא יאפשר לזולת את השונות שלו. היה עליהם להוסיף על האהבה נדבך נוסף של "כבוד", שעניינו מתן מקום ומרחב לאישיות העצמית של הזולת. ומזה נלמד גם אנחנו כיצד לקבל את האחר ולהוסיף באהבת ישראל, ובפרט בתקופה זו.

שבת שלום ומבורך

הרב יעקב סוסי