פרשת בהעלותך 

בפרשתינו מסופר על מרים הנביאה שנענשה בדיבור לשון הרע על משה רבינו ונאלצה לשהות שבוע שלם מחוץ למחנה.

המשנה (תענית ג, ח) מספרת כי בתקופת בית שני הייתה שנת בצורת, ובני ישראל ביקשו מחוני המעגל שיתפלל למענם, 'עוגה' פירושה עיגול, ולכן קוראים לו 'חוני המעגל'. חוני 'עג עוגה' ועמד בתוכה, ואמר: ריבונו של עולם, אני נשבע שאינני יוצא מהעיגול עד שתפילתי תתקבל ויירדו גשמים. תחילה ירדו טפטופים, אך חוני המעגל אמר שלא זו הייתה בקשתו. החלו לרדת גשמי זעף, וחוני שוב טען כי הוא מבקש גשמי ברכה, לא גשמי זעף. באותה שעה החלו לרדת גשמי ברכה. 

כאלף חמש מאות שנה לפני חוני המעגל, משה רבינו עשה פעולה דומה. והחליט להרבות בתפילה מול הקב"ה, בספר אבות דרבי נתן מסופר: "באותה שעה עג משה עוגה קטנה, ועמד בתוכה, וביקש רחמים עליה, ואמר: איני זז מכאן עד שתרפא מרים אחותי, שנאמר אל נא רפא נא לה". ומרים התרפאה מצרעתה.  

בפשטות, הסיבה שמשה רבינו וחוני המעגל עשו סביבם עיגול, היא כדי לבטא כלפי הקב"ה שאינם יוצאים משם עד שתפילתם תתקבל. 

מדוע עשו דווקא עיגול ולא ריבוע, לפי זה, גם ריבוע יכול להעביר את אותו מסר? 

ריבוע מייצג הגבלה. כל דבר שיש לו התחלה וסוף, הוא מוגבל. בריבוע יש ארבעה צדדים, ובכל צד יש התחלה וסוף. כמו כן, המרחק בין נקודת האמצע של הריבוע לכל חלקי הריבוע משתנה, והזוויות רחוקות יותר מנקודת האמצע. 

מנגד, עיגול מייצג אינסוף. אי אפשר להגדיר בעיגול מהי ההתחלה ומהי הסוף, כי אין בו התחלה וסוף. כמו כן, כל חלקי העיגול קרובים במידה שווה לנקודת האמצע. 

גם בדרך שהקב"ה מנהיג את העולם, יש ריבוע ויש עיגול: 

ריבוע זו הנהגת העולם הרגילה. זה המנגנון האלוקי שעובד לפי כללים ומסגרת קבועה, החל מהכלל הבסיסי ביותר של 'מידה כנגד מידה'. אדם עושה פעולה מסוימת, ובהתאם זכאי לשכר או לעונש. עצם העובדה שיש כללים מסוימים, מבטאת צמצום והגבלה. 

עיגול מייצג את האינסוף, את האור האלוקי שאינו מוגבל בכל הגבלה שהיא, מצד האור האינסופי, הקב"ה יכול לתת למישהו גם אם אינו ראוי לכך על פי הכללים הרגילים. 

כעת נבין מדוע משה רבינו וחוני המעגל ציירו דווקא עיגול ולא ריבוע. על פי הריבוע, הכללים האלוקיים, הקב"ה גזר שמרים תלקה בצרעת מפני שדיברה לשון הרע, וכן אצל חוני המעגל שהשנה תהיה שנת בצורת מפני שבני ישראל התנהגו שלא כראוי. אלו הכללים, ועל פי הריבוע אי אפשר להפר ולשנות אותם. 

באו משה רבינו וחוני המעגל וציירו עיגול על האדמה ונכנסו בתוכו. כביכול אמרו להקב"ה: אתה הרי עיגול, לא ריבוע. אינך מוגבל לכללים שיצרת, אינך כבול לכלל של מידה כנגד מידה. ריבונו של עולם, אתה הרי אינסוף, וביכולתך לשנות את הכללים כפי רצונך. נכון שמרים חטאה ובני ישראל חטאו, ובכל זאת אנא ממך תרפא את מרים ותתן לבני ישראל גשמי ברכה. ואכן, התפילה התקבלה. 

מכאן למדים את  כוחה של תפילה. 

גזירת שמים היא הריבוע, התפילה היא העיגול. נכון שהקב"ה גזר על פלוני שייענש על מעשיו, לפי העיקרון של מידה כנגד מידה. זה הריבוע. אבל אותו הקב"ה נתן בידינו כלי עוצמתי ושמו תפילה, שהוא העיגול, כדי לשנות את הגזירה ואף לבטל אותה. לכן רגילים לומר בתפילה "יהי רצון מלפניך". מתכוונים לומר שגם אם ברגע זה רצון ה' הוא שפלוני ייענש, על פי הכללים הקבועים – בכל זאת אנו מבקשים "יהי רצון", שהקב"ה ייצור רצון חדש והגזירה תתבטל. 

מסר זה מועבר באמצעות הסיפור המפורסם של הנביא ישעיהו והמלך חזקיהו (ברכות י, א; על פי מלכים ב כ, א). המלך חזקיהו חלה, והנביא ישעיהו בא אליו עם מסר מהקב"ה בכבודו ובעצמו: "כה אמר ה' צו לביתך, כי מת אתה ולא תחיה". חזקיה שאל מדוע, וישעיה השיב מפני שחזקיהו לא התחתן. חזקיה הציע שיתחתן כעת, אך ישעיהו אמר לו "כבר נגזרה עליך גזרה". 

ואז אירע דבר מפתיע. המלך חזקיה אמר: "בן אמוץ, כלה נבואתך וצא. כך מקובלני מבית אבי אבא – אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים". דוד המלך, שחיבר את ספר התפילה המפורסם ביותר – ספר התהילים – העביר מסורת לבני משפחתו ולעם ישראל כולו, שגם אם חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל יתייאש מן הרחמים. 

חזקיה אכן התפלל בדמעות שליש, ותפילתו התקבלה. הוא התרפא מהמחלה, התחתן, וזכה לחיות עוד חמש עשרה שנה. 

אלא שיש ריבוע ויש עיגול. הנביא ישעיה ייצג את הריבוע, את הכללים הקבועים שהקב"ה יצר. אכן, על פי הכללים, כיון שחזקיה לא התחתן – מגיע לו למות, ואין אפשרות לתקן ולשנות זאת. בדיוק על כך אמר דוד המלך ש"אפילו אם חרב חדה מונחת על צווארו של אדם" – כלומר, מצד הריבוע והכללים הקבועים נגזרה על האדם גזרה ואין דרך לשנות אותה – בכל זאת "אל ימנע עצמו מן הרחמים" – שישתמש בכלי של העיגול, של האינסוף. זה כוחה של התפילה, לבקוע רקיעים, לבטל גזירות וליצור רצון חדש שישנה את המציאות לגמרי. 

שבת שלום ומבורך

הרב יעקב סוסי