בפרשתנו מסופר על ציווי ה' למשה לבנות את המשכן במדבר. משה ירד מההר ביום הכיפורים ובידיו הלוחות השניות שניתנו שוב מידיו של הקב"ה כאות למחילה על חטא העגל. למחרת היום, כינס משה את העם ובפיו בשורה: הקב"ה מבקש לבנות בית משותף- "משכן" בו יגור עמנו בקביעות.
ולפני שמוסר את פרטי המשכן כיצד יראה וכו' הוא מקדים ציווי ידוע שכבר נאמר בעשרת הדברות: ששת ימים תֵעָשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה'.
התורה מלמדת שחובת השביתה גדולה אפילו מבניית המשכן. היינו לא רק שהשבת דוחה את מלאכת החולין, אלא אפילו מלאכת שמים, בניית המשכן נדחית מפני השבת.
אפשר היה לחשוב שהקמת המשכן היא מעשה יותר נכבד מכל הפעולות התורניות וכל שכן מהשביתה בשבת, לפי שהמעשה של הקמת המשכן [הוא פעולה אקטיבית] יותר חשוב מהשביתה והמנוחה [היא פעולה פאסיבית] .
תכלית שמירת השבת מפורשת בתורה: כדי להזכיר את מנוחת ה' ביום השביעי למלאכת הבריאה. הקב"ה הכין את הבריאה במטרה לסיים הכול עד הרגע האחרון שלפני שבת.
ועיקר עניין שמירת השבת היא ה"מלאכה" שנאסרה בשבת.
העניין הוא, שבורא עולם לא אסר להתאמץ בשבת, אלא אסר ליצור בשבת. "מלאכה", כלומר: יצירה. אסור לחולל דבר חדש, לעשות שינוי כלשהו בגופו של חפץ, להעלות אור וכדומה שזאת מלאכה חדשה של הבערת אש/בונה מעגל חשמלי וכו'.
ההגדרה של מלאכה היא לא המאמץ של האדם, אלא השינוי שנפעל בעולם, בחפץ, אפילו אם השינוי מזערי. לכן ללכת ברגליים כל היום מותר, אבל להדליק מתג אור אסור – כי זאת יצירה.
ככל שהעבודה חיונית לצורך הקיום, כך גם היא מסוגלת להשתלט על החיים. לעיתים הקריירה שואבת הכול, את כל האנרגיה הזמינה, את הזמן עם המשפחה, היא לוקחת אותנו בשבי ולא מותירה פניות אחרת.
לכן גם בעת בניית המשכן התורה בונה מנגנון כזה שיום אחד בשבוע אסור לעבוד, אותה תורה שמעודדת כל כך את היצירה, קובעת שיום אחד אסור ליצור.
בשבת יהודי מתבטל ממלאכתו. הוא לא עושה שום דבר שמקדם אותו באופן אישי, ואדרבה, זה רגע ההתעוררות ששולף אותנו מהמרדף ומזכיר לנו כי איננו עבדים של החומר.
שבת שלום ומבורך
הרב יעקב סוסי
