פרשתינו היא הפרשה השנייה העוסקת בהקמת המשכן וממשיכה את מתן ההוראות לבניית הבית. הפסוקים האחרונים בפרשה מצווים על הקמת המזבח הפנימי שעליו העלו את הקטורת. הציווי הוא להקים מזבח זהב ולהעמידו ב"היכל", בתוך מבנה המשכן בחלקו הראשון שנקרא ה"קודש", בסמוך למנורה ושולחן לחם הפנים.
מצוות העלאת הקטורת היא ללקוט אחד עשר מיני עשבים ולהפיק מהם תרכובת. הסממנים הייחודיים נלקטו מכל העולם, מכל אותם מקומות בהם צמחו העשבים היקרים והנדירים, והייתה זו חכמה יתירה לדעת להכין את התרכובת המיוחדת.
מדי בוקר היו עורכים הגרלה בין הכוהנים מי יזכה לעשות את עבודת הקטורת, הכוהן היה אוסף גחלים לוהטות במחתה מהמזבח החיצון, מזבח הקרבנות, ומניח אותן על המזבח הפנימי ועל הגחלים מניח מעט מאותה תרכובת בשמים, עד שהעשן והריח התפשטו בכל ההיכל. כך עשה בבוקר ושוב בערב.
נשאלת השאלה, מדוע מעשה הקטורת היה קשור אל פנים הבית?
ביאור ראשון: המשכן והמקדש נועדו עבורנו. בורא עולם אינו צריך בית, בני האדם הם אלו שצריכים מוקד רוחני, משום שאי אפשר להתעורר בתוך השגרה. כדי להתרגש מוכרחים חוויה של ניתוק והתעלות לעולם קדוש.
מטרת המשכן בפשטות היא ליצור סביבה סטרילית, קדושה, שמרימה את האדם מעל עייפות החומר. הקרבת הקרבנות, אור המנורה, והשירה של הלויים יוצרת חיים חדשים. וזה בדיוק המטרה של ריח הקטורת: לרומם את המקום בעיני העם. הריח המיוחד שהתפשט נתן תחושה נעימה ומקום שאליו רוצים להגיע ולהיות בו.
ביאור שני:
המילה "ריח" היא מלשון "רוח", משום שהריח הוא החלק הכי רוחני ומופשט בין כל החושים. הריח מסמל את אותו חלק נסתר ונעלם שאי אפשר לתפוס אותו בחושים האחרים. אי אפשר לצלם ריח בחוש הראיה, אי אפשר להקליט ריח בחוש השמיעה, אי אפשר לגעת בריח בחוש המישוש, ואפילו אין צורך להביא אותו במגע עם הגוף כמו חוש הטעם. הריח הוא אותו חלק נסתר שנישא באוויר והקולטנים בתוך האף קולטים אותו ממרחקים אדירים.
חוש הריח הוא היחידי שלא נפגם בשעת חטא עץ הדעת שבו אדם וחוה היו מעורבים. מה שאין כן שאר החושים שהיו מעורבים ולכן היותו זך וטהור שימש כאחת העבודות בתוך המשכן.
שבת שלום ומבורך
הרב יעקב סוסי
