פרשתנו פותחת במילים "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה". מחד, הרי לא שייך שמהקב"ה יבוא חלילה דבר שהוא היפך הברכה, למרות שלפעמים זה נראה כך. אולם מאידך, כשמתבוננים בראיה עמוקה מגלים שגם בזה טמונה ברכה.
אנו קוראים בפרשה, שכשעם ישראל יבואו לארץ, אסור עליהם להקריב קורבנות בכל מקום שירצו, אלא רק במקום ספציפי: "כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיכם .. והבאתם שמה עולותיכם .. ואכלתם שם לפני ה' אלוקיכם". כך גם בסוף הפרשה אנו קוראים על המצווה של העלייה לרגל: "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלקיך במקום אשר יבחר".
בהמשך הפרשה שוב (יב, יא) מחוזקים דברי הפסוקים לעיל: "והיה המקום אשר יבחר ה' אלוקיכם .. שמה תביאו את כל אשר אנכי מצווה אתכם". רש"י מדייק ואומר "בנו לכם בית הבחירה בירושלים", כלומר, דווקא בירושלים יהיה מותר להקריב קורבנות, ולא בכל מקום אחר. הוא אף מוסיף אזהרה "השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה כי אם במקום אשר יבחר ה'".
נדמה כי הדרישה להגיע דווקא לירושלים תמוהה, שהרי התורה עצמה מודעת לבעייתיות של המרחק: "כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלקיך לשום שמו שם". כך גם בהמשך הפרשה בקשר למצות מעשר שיש לאוכלם דווקא בירושלים, אומרת התורה (י"ד כ"ד) "וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה'". דהיינו, שהתורה עצמה מודה ומעידה שזה רחוק.
לשם מה כל הטרחה הזאת? הרי יהודים שגרו במרחק רב מירושלים נדרשו ללכת שבועיים ימים לכיוון ירושלים ועוד שבועיים לחזור ממנה, כך שבפועל היו חודש בדרכים, וכל זאת כדי לקיים את מצוות עלייה לרגל.
נשאלת השאלה מהי הסיבה שאכן מותר להקריב קורבנות רק בירושלים, בשעה שנראה הדבר כקושי. כלומר, מדוע קבע הקב"ה שיהיה בית מקדש אחד בירושלים?
הנביא ישעיהו מביא את הפסוק "כמ"ש ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה" (כ"ט י"ג), פירוש מחמת הרגל שהורגל האדם מקטנותו שהרגילו ולימדו אביו ורבו לירא את ה' ולעבדו". כלומר, כאשר אדם גדל באופן מסוים והוא נשאר באותה מסגרת, הוא מבצע דברים מסוימים באופן אוטומטי ומתוך שיגרה בלבד. הוא נוטל את ידיו בבוקר ומתפלל, לא מפני שהוא מרגיש שהוא מתפלל לה' או שהוא באמת מעוניין בכך, אלא מפני שזה חלק בלתי נפרד משגרת היומיום שלו.
לפיכך, מאחר וידוע כי כוח ההרגל מוריד כל רגש של קדושה והתרוממות רוח, אומרת התורה שצריך לעלות לירושלים בכדי לצאת מן השגרה ולהתעורר מעשיית מעשים באופן טכני. בכדי שיהיה המרץ והחשק לקיים מצוות מעצם החידוש שבדבר שכן, רק דרך חוויה רגשית אמיתית, יכול האדם להרגיש תזוזה בנפשו ולחוות קשר מחודש עם הקב"ה.
אמנם, במבט לטווח הקצר ניתן לטעון, שאין קשר בין התחושה הפנימית של האדם לבין הקיום המעשי של התורה והמצוות, ושכביכול אפשר לקיים את התורה בשלמות גם מתוך הרגל. בפועל, עלינו לדעת כי ההרגשה הפנימית משפיעה גם על הקיום המעשי של הדבר. כך למשל, בנושא ההידור במצוות: כשמקיימים את המצוות מתוך שיגרה והרגל, אין משתדלים להדר בקיומן; יוצאים ידי-חובה ודי. אך כשיהודי עוסק בתורה ובמצוות מתוך חיות-פנימית ושמחה, הוא משתדל להדר בהן ולעשותן בצורה היפה והשלמה ביותר.
במבט לטווח-ארוך, ברור כי אדם חייב לאהוב דברים מסוימים, וליהנות מהם. לכן, אם העונג והשמחה אינם בענייני תורה ומצוות, אזי הם מופנים כלפי ענייני העולם. ואם תאוות העולם מושכות את לבו וממלאות את נפשו – הרי במשך הזמן יגרמו לו לוותר על דברים יסודיים בחיי התורה והמצוות.
מכאן אנו לומדים שיהודי, בחייו הפרטיים, צריך לצאת מהשגרה היהודית שלו. עליו לחשוב תמיד קדימה ולהדר, ובכך למעשה לדאוג שמעשיו לא יהפכו להרגל .
שבת שלום ומבורך
הרב יעקב סוסי
