בפרשת בראשית ישנה תיבה אחת המספרת את כל סיפור המאורעות של חיינו. רגע אחרי שאדם וחווה בגדו את הבגידה הגדולה והמרו את רצון האלוקים, ה' מתגלה אליהם ושואל האם עברו על מצוותו ואכלו מן העץ? אדם וחווה משיבים תשובה מוזרה:
ויאמר האדם: האישה אשר נתת עמדי היא נתנה לי ואוכל! … ותאמר האישה: הנחש השיאני ואוכל!.
המענה של אדם וחווה הוא כמובן מוזר: הרי הם אכלו מהעץ קודם לכן והיה עליהם לומר: "ואכלתי" בעבר ולא "ואוכל" בעתיד?
אדם וחווה תפשו את ההבנה הנוראה ששום דבר לא יהיה דומה לעבר. עם האכילה מעץ הדעת, הם הפכו להיות חלשים, פזיזים ומתמכרים בקלות לתאוות שבמהרה יתחרטו על העיסוק בהם. לכן אמרו: "ואוכל" בעתידכי הם ידעו שהכישלון הבא הוא בלתי-נמנע.
ברגע החטאהיצר הרע, הפך להיות ברירת המחדל שמעצבת כל מחשבה וכל החלטה בחיינו.
החיים הם מאבק בין שני קולות פנימיים: קול אחד הוא אלוקי. הקול הזה רואה את המציאות כהשתקפות רצונו של ה'. בכל שאלה בחיים, הקול הזה חושב מה ה' רוצה? מנגד, הקול השני הוא קיומי. הוא רואה את החיים כמאמץ לשרוד, להצליח ולהתפתח. בכל שאלה בה ניתקל, הקול הזה שואל, מה אני מרוויח מהסיפור? לא מה נכון לעשות, אלא מה נוח לעשות.ואם מישהו יעמוד בדרכי ויפריע לשרוד, הקול הזה יודע להפוך לחסר-גבולות ומסוכן.
אדם וחווה נבראו בצורה כזו, שהקול הפנימי שלהם היה קדוש ואילו המציאות של הרע סוככה עליהם רקמלמעלה. הם כמובן ידעו ממציאות מנוגדת לרצון ה', אך המציאות הזו הייתה לא יותר מידיעה רעיונית.
מה שקרה בעת החטא הוא, שהרע ירד ממרומי התודעה אל תוך-תוכנו. הקול העיקרי הבוקע מתוכנו הוא קולו של היצר האנוכי-חומרי ואנו לא מצליחים להשתחרר ממנו. כל החלטה שנקבל בחיים – אפילו ההחלטה הקדושה ביותר –יהיה מעורב בה האינטרס האגואיסטי.אפילו הדיון על סוגיות מוסריות של "טוב ורע" הוא דיון סובייקטיבי. כי מה שטוב לאדם אחד – רע לאחר. אחרי החטא אנו לא מסוגלים לקיים דיון ענייני, נטול-פניות.
השיטה של היצר הרע. שלעולם לא יאמר את האמת, הוא תמיד מייצר מצג שווא. הוא עוטף את האיסור עם זר של וורדים ונותן לך את התחושה כי זה הולך להיות הרגע הכי יפה בחיים שלך.
עלינו לדעת שרע זה רע. עלינו להוביל ולנהל את המחשבה שלנו בצורה כזו שרע לא יכול להיות טוב. הוא יכול להיראות כך, אך הוא לעולם לא יהיה כזה.
שבת שלום ומבורך
הרב יעקב סוסי
